החלטה בתיק בר"ם 6288-10

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בעת"ם 46452-08-10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' טל ביום 26.8.2010, ולפיה נדחתה בקשת המבקשת 1 (להלן: המבקשת) למתן צו ביניים לפיו לא תורחק מישראל עד להכרעה בעתירה.

1.        המבקשת הינה אזרחית בלארוס והיא אמו של המבקש 2 (להלן: המבקש), אזרח ותושב ישראל. במהלך השנים האחרונות ביקרה המבקשת בישראל שלוש פעמים לתקופות של בין שלושה חודשים לחצי שנה.

2.        ביום 28.1.2010 נכנסה המבקשת לישראל. אשרתה של המבקשת הוארכה עד ליום 28.7.2010. ביום 27.7.2010 הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת תוקף אשרתה. בבקשתה טענה, בין היתר, כי בכוונתה להגיש בקשה לקבלת מעמד מכוח היותה "הורה קשיש ובודד" לאזרח ישראל. הבקשה להארכת האשרה נדחתה ביום 28.7.2010. הודעה על כך, לרבות ציון העובדה כי עליה לעזוב את ישראל תוך 14 יום נמסרה לבנה של המבקש. לטענת המשיבים, המבקשת הייתה מודעת להחלטה זו.

3.        ביום 19.8.2010 נעצרה המבקשת בביתו של בנה בגין שהייה בלתי חוקית והוצאו נגדה צו משמורת וצו הרחקה מישראל. המבקשת הייתה אמורה להיות מורחקת מישראל ביום 27.8.2010 בשעה 00:20 בלילה. ביום 26.8.2010 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז שעניינה החלטת המשיבים להרחיק את המבקשת מישראל. בד בבד להגשת העתירה הגישו המבקשים בקשה למתן צו ביניים לפיו לא תורחק המבקשת מישראל עד להכרעה בעתירה. כאמור, בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט לעניינים מנהליים נימק החלטתו זו בשיהוי שבהגשת הבקשה.

4.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.        במסגרת הבקשה שלפניי, נטען כי טעה בית המשפט לעניינים מנהליים בקובעו כי העתירה הוגשה בשיהוי. בהקשר זה עמדו המבקשים על השתלשלות האירועים מאז מעצרה של המבקשת וטענו כי פעלו על מנת להגיש בקשה לבית הדין למשמורת לשחרור המבקשת, וכי רק לאחר פניה זו, שהייתה משום מיצוי הליכים, פנו הם לבית המשפט לעניינים מנהליים. כן נטען כי השיהוי הינו פרוצדוראלי, וכי הפגיעה שתגרם למבקשים כתוצאה מאי מתן צו הביניים מחייבת את דחיית טענה זו שהועלתה על ידי המשיבים. עוד נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא בחן את טענות המבקשים, וכי אם היה עושה כן היה לומד כי פנו למשיבים על מנת להסדיר את מעמדה של המבקשת ולא עשו דין לעצמם.

6.        בגדרה של העתירה שהוגשה נטען כי המבקשת הינה אישה מבוגרת וחולה וכי בנה, המבקש, הינו אזרח ישראל שעלה לישראל בגפו ושירת בצבא. נטען כי אין מדובר בשוהה בלתי חוקית שעשתה דין לעצמה. בהקשר זה נטען כי המבקשים פנו לפקידי המשיב 1 בנוגע לבקשה, אך טרם אספו את כל המסמכים הדרושים וזהו הטעם לאי הגשת הבקשה קודם לפקיעת אשרת השהיה של המבקשת. משכך, נטען כי החלטת המשיבים להורות על הרחקת המבקשת מישראל, מבלי לאפשר לה להגיש בקשה לקבלת מעמד בשל היותה הורה קשיש ובודד לאזרח ישראל הינה בלתי סבירה ובלתי מידתית.

7.        בהחלטתי מיום 26.8.2010 ניתן צו ארעי האוסר על הרחקתה של המבקשת מישראל והורתי למשיב להגיש תגובתו עד ליום 2.9.2010. ביום 30.8.2010 הגישו המבקשים בקשה לשחרור המבקשת ממשמורת בערובה סבירה, ובו ביום דחיתי את הבקשה והורתי למשיבים להתייחס לאמור בבקשה במסגרת תגובתו.

8.        בתגובתם, טוען המשיבים כי העתירה והבקשה למתן צו ביניים לוקה בשיהוי ואינה אלא ניסיון למנוע את הרחקת המבקשת מישראל. כן נטען כי למבקשת נמסר תוכן ההודעה לפיה עליה לעזוב את ישראל תוך 14 יום, הודעה שנמסרה לבנה ביום 28.7.2010. עוד נטען כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב שעה שלא צירפו מסמכים שונים הנוגעים לעניין לבקשתם וכי המבקשת עשתה דין לעצמה, כשנותרה בישראל על אף כי ידעה כי תוקף אשרת השהייה שלה פג. כן נטען כי אין בבקשה כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי בה לוקה הבקשה למתן צו ביניים וכי אין בפנייה לבית הדין למשמורת משום "מיצוי הליכים" בנוגע לנושא העתירה: החלטת המשיבים להרחיק את המבקשת מישראל. לבסוף נטען כי סיכויי הערעור נמוכים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים.

9.        לאחר עיון בבקשה ובתגובה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים כי העתירה לוקה בשיהוי. לכאורה, מפרוטוקול הדיון שנערך למבקשת בפני הממונה על ביקורת גבולות עולה כי המבקשת הייתה מודעת לכך כי בקשתה להארכת תוקף אשרתה נדחתה וכי היה עליה לצאת מישראל, ואף על פי כן לא פנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים מבעוד מועד, וחלף זאת בחרה לעשות דין לעצמה ולהישאר בישראל שלא כדין. ואולם, אף מבלי להידרש לטענת השיהוי הנטענת על ידי המשיבים, הרי שעיון בבקשת רשות הערעור, בו עומדים המבקשים על טענותיהם בעתירה שהגישו, מלמד, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, וזאת בשים לב לעובדה כי בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת, בליווי המסמכים הנדרשים לא הוגשה למשיב [השוו: בר"ם 1836/03 אוליאל שר הפנים (לא פורסם, 11.3.2002)]. באשר למאזן הנוחות, הרי שבנסיבות העניין, ובשים לב לביקוריה התכופים של המבקשת בישראל במהלך השנים האחרונות, אין לומר כי הרחקתה מישראל תגרום לה לנזק בלתי הפיך או מטה את מאזן הנוחות לטובתה. המבקשים יוכלו להגיש בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת כ"הורה קשיש" לאחר שהמבקשת תעזוב את ישראל. זאת ועוד, המבקשת תוכל לשוב לישראל ככל שתתקבל עתירתה ולשהות בה כדין [השוו: עע"ם 3881/09 בן סלמון נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.5.2009); עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008)]. באשר לניהול העתירה, הרי אין מניעה כי המבקש יוכל לדאוג לעניינה של המבקשת ולהמשך ניהול ההליך לפני בית המשפט לעניינים מנהליים אף אם תורחק המבקשת מישראל [השוו: עע"ם 2696/10 דה קסטרו נ' מחלקת אשרות רמלה - מינהל אוכלוסין (לא פורסם, 21.4.2010).

10.      סוף דבר: הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 26.8.2010 מבוטל.

           ניתנה היום, ‏כ"ג באלול התש"ע (2.9.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    חה

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: